בן אדם – מה לך נרדם? תורה בקטנה – סליחות.

ראש חודש אלול מצין עבור עדות הספרדים את תחילת זמן הסליחות. סליחות הן תפילה קבוצתית מרגשת הכוללת פיוטים ופסוקים, שתכליתן לעורר את האדם לפשפש במעשיו, להתבונן פנימה, ולהיערך רוחנית לקראת סגירת השנה, ותחילתה של השנה החדשה, הנפתחת בעשרת ימי תשובה ששיאם יום הכיפורים.

אחינו האשכנזים אומרים סליחות ממוצאי השבת האחרונה לפני ראש השנה, ואחינו התימנים מכנים אותם "אשמורות" ע"ש זמן אמירתן.

את הסליחות האשכנזיות אני פחות מכיר, במחילה. סליחות ספרדיות הן אירוע רוחני מרגש של שירת רבים, לפרקים נדמה – המסיבה הכי טובה בעיר. זה נראה קצת פרדוקסלי בהתחלה, כשנפגשים בתפילה הספרדית הסוחפת, המושרת בגרונות ניחרים מלאי התלהבות. אפשר לתהות – איזה מקום יש לעבודת ההתבוננות הפנימית, ואיך יכול אדם לערוך חשבונות נפש כשהוא שר בהתלהבות ובקול גדול?

אולי זה חלק מהקסם הפארדוקסלי של החיים. דווקא כשאתה שר בהתלהבות, כמעט בדיבוק מיסטי, הנפש יוצאת מהאזור האישי, הפרטי, המתוחם. דווקא שירת הרבים משחררת משהו בנפש, והשחרור הזה עושה קצת מרחב, הנשימה גדולה יותר, הריאות משוחררות יותר, אפשר לנשום. אולי אלה זעקות של הנפש שכלואות ומצפות להזדמנות הזאת להיזעק, ומשנזעקו, אפשר גם בשקט להסתכל פנימה, ולראות מה יש מתחת לכל מה שכלוא שם ולא מדובר ולא נאמר.

החזרתיות של הסליחות, לילה לילה במשך כמעט 40 יום (מר"ח אלול עד יום הכיפורים כולל), צובעת את התקופה כולה בפסקול של תשובה, אבל גם בפסקול של התרוממות נפש, שזה מאוד מענין, כי ההתלהבות והתרוממות הנפש הן דווקא חלק מתנועת התשובה. בניגוד למה שאפשר לחשוב, כאילו אדם המהרהר בחייו צריך לשבת לבדו על איזה סלע בהימליה או במנזר מבודד מול נוף קדומים, ולהרהר בחטאיו, ביחסיו עם הבריות, בדברים שהוא צריך לתקן בנפשו, בחייו ובעולמו החברתי והרוחני – כל אלה לבד, בשקט, תוך שהוא מתבשל במרירות, בחמיצות ובביטול עצמי – פסקול ואופן אמירת הסליחות הספרדיות אומר את ההיפך – מתוך התרוממות רוח תקן את נפשך, תקן את יחסיך עם אחרים, תקן את עולמך, ולא רק מתוך התרוממות הנפש, אלא גם בצוותא. בצוותא פשפש במעשיך, בצוותא התחנן על נפשך, בצוותא הכה על חטא. יש גם פרדוקס במאמץ שהסליחות דורשות מהאדם – לקום מוקדם מאוד בבוקר, או מאוחר בלילה (בעיר הקודש נשר אומרים סליחות בארבע שלושים וחמש, ובעיר החול ת"א יש אומרים סליחות בחצות וחצי), ולהקדיש זמן נוסף לפעולה רוחנית. בניגוד לאינסטיקנט המערבי של "אני צריך ליסוע לריטריט\להודו\לנגב\לאינדיפסט", הסליחות אומרות לאדם – עליך לצאת מאזור הנוחות שלך. היציאה מאזור הנוחות בתוך שעות המוקדשות אצל רובנו לשינה, היא תחילתו של המסע הרוחני, אבל אין זה מסע שמכוון ליסר את האדם. זה מבעס לקום מוקדם וללכת עם עין חצי עצומה לבית כנסת, ולעומת זו ההתרחשות החמה והסוחפת בתוך בית הכנסת יש בה נחמה רבה.

הטקסט של הסליחות, אגב, הוא טקסט שיש בו הרבה הכאה על חטא. קשה להתכוון ולהתחבר לכל מילה שלו (צריך להיות כנראה חוטא רציני וגם בעל תשובה רציני כדי להתחבר לכל כך הרבה חטאים). אולי הרשימות הארוכות האלה הן כמו צ'ק ליסט שאפשר לקרוא אותו עם סימן שאלה – אשמתי? בגדתי? גדפתי? דברתי דופי? וכו', בחינת הזמנה לבירור עצמי.

אם קראתם עד כאן, אני ממליץ לכם לצפות בסליחות של מר"ן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, המוביל תפילת המונים בעדינות ונועם מעוררי השראה.