יש לנו רק דמוקרטיה יהודית אחת בעולם

שלום עליכם,

אין עוד מדינה יהודית בעולם. אין עוד דמוקרטיה יהודית בעולם. יש לנו רק אחת.

הקמנו אותה, בדם יזע ודמעות. הקמנו אותה מתוך עפר.

אני אומר "הקמנו" ולא "הקימו", כי ההקמה של מדינת ישראל היא לא דבר שנגמר ב-1948.

מה שקרה ב-1948, זה שיצאנו לדרך יחד, באופן רשמי.

הדרך לציון, היא ישראל שלנו, לא התחילה באירופה, ולא בעירק ולא בצפון אפריקה.

הדרך לציון, היא ישראל שלנו, התחילה במצרים.

עם עבדים מזי רעב יצאו לדרך, במסע של שחרור וחרות, מסע שהתחיל במרד אמיץ מול אימפריה של אלפי שנים – מול מצרים, מצרים הרודנית, מצרים הדיקטטורה, מצריים ששעבדה עמים שלמים.

2000 שנה ישבנו בגלות, מתגעגעים לציון, נכספים לציון, מהרהרים בכל תשעה באב במחיר האיום של חורבן הבית, במחיר האיום של שנאת החינם, במחיר האיום של הקנאות וחוסר הפרגמטיזם.

מה שהרס את שני בתי המקדש, והחריב את ירושלים פעמיים, הייתה קנאות ומרידות ששלמנו עליהן מחירים יקרים.

יום העצמאות של מדינת ישראל, היא הריבונות השלישית שלנו בארץ, נמצא בתוך ימי העומר, שכוללים את ל"ג בעומר – יום המציין לא רק את גבורתו של בר כוכבא, אלא מזכיר לנו שלקנאות מרד בר כוכבא היה מחיר איום ונורא בנפש, וגם את רבי עקיבא הענק שלימד אותנו ואהבת לרעך כמוך – אבדנו כחלק מתוצאות המרד המיותר ההוא, שרבי עקיבא נכשל ותמך בו.

תשאלו מה הקשר בין הימים הרחוקים האלה לימינו אנו?

אנחנו הרי מדינה מודרנית, עם אקדמיה מודרנית וצבא חזק והייטקס וכולי.

אנחנו מדינה מודרנית עם זיכרון היסטורי.

הזיכרון הארגוני שלנו כעם הולך מעל 300 שנים אחורה. זה חלק מהמערכת החיסונית החברתית מוסרית שלנו כעם.

והזיכרון הזה אומר לנו – אל תהיו קנאים. יש לזה מחיר כבד. תאמרו לא לשנאת חינם. זה מסוכן. בלי לשון הרע בבקשה. זה לא בריא. תהיו פרגמטיסטים. תהיו פשרנים, תהיו מתונים, תהיו בדיאלוג, תהיו בלימוד, תלמדו יחד בחברותא, תהיו ביחד בבתי התכנסות – בתי כנסת, אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה – רוצים להיות חכמים?תלמדו עם מישהו שונה מכם, שלא מסכים איתכם.

קשה לדבר על הרוגי מלכות ההם, ועל חורבן בית ראשון ושני, זה רחוק מאוד.

אבל הנה מוטלים היום הזה לפנינו, אחים, אחיות, חברים וחברות, בנים ובנות. מהמיטב שהעם הזה יודע להצמיח. אלה שמתנדבים. אלה שבחרו לשרת. אלה שבחרו לתת. אלה שהלכו ראשונים. אלה שנתנו את הכל.

מחיר כבד ונורא שלמנו כדי שתהיה לנו פה מדינת ישראל.

ודאי לא היה מזיק לנו היום לו היו לנו עוד 24,000 ישראלים אכפתניקים מסורים ואוהבי ישראל, חיים ופועלים בינינו.

מחיר כבד מדי שלמנו כדי להקים ולשמור על המדינה הזאת. הנופלים שלמו בחייהם, המשפחות שילמו בחיים שלמים של סדק, ושבר וזיכרון. אין לדבר תקנה ואין נחמה. יש שמחות אחרי השכול, יש חיים לפעמים אחרי השכול, אפילו נולדים ילדים אחרי השכול. אבל אין לעולם שמחה שלמה.

יום הזיכרון הוא הדרך שלנו, החברים, הקרובים, המכירים והלא מכירים – לומר למשפחות – ליום אחד אנחנו איתכם. עוצרים את המדינה פעמיים לשלוש דקות כדי שתדעו, לפחות לכמה רגעים, אתם לא לבד בזה, גם אנחנו זוכרים אותם.

אולי, אני מהרהר, זו גם הדרך של מדינה לומר תודה.

תודה שאני חיה בזכותכם, תודה שמסרתם עלי נפש, תודה שאהבתם אותי יותר מכל.

מתוך המחיר הנורא הזה אנחנו צריכים להסתכל על החיים שלנו כאן בישראל. על בית הנבחרים שלנו, על מקומות העבודה שלנו, על הבתים שלנו ובתי הספר והכבישים והמפעלים – כל אלה הם נס עצום, נס אנושי בלתי מובן, שהוא לא מובן מאיליו מראש, והוא גם לא מובן מאיליו כשרואים עם מה הוא מתמודד, מחוץ ומבית.

אני יודע שקשה לשמוח במדינה בחודשים הטרופים האלה שעוברים עליה. משהו קרוע ושבור וחצוי במדינה שלנו. יש קרעי קרעים, וחשבונות ישנים וכאבים וצלקות חברתיות ועדתיות שצפות והרבה הרבה הסתה ושנאת חינם. קשה ואולי בלתי אפשרי להמיר אנרגיה של כאב וצער לאנרגיה רוחנית של תקווה ושמחה.

אבל אפשר לתעל רגש של כאב וצער, לרגש חיובי של הוקרת תודה. ומהוקרת התודה למי שבזכותם אנחנו יכולים בביטחה לעמוד כאן היום, כולנו, ולבחור אם לחזור הביתה בסוף הטקס ולצפות בטקס הממלכתי בטלוויזיה או ללכת לבימות הבידור, מתוך הכרת התודה הזו, אפשר לקחת גם מחויבות, ומוטיבציה לתיקון.

יש לנו הרבה דברים לתקן בבית הלאומי המשותף שלנו. יש גשרים של שלום שעלינו לבנות בין מזרחים ואשכנזים. יש שני מיליון ישראלים עניים שאפשר וצריך להוציא אותם ממעגל העוני. יש ציבור חרדי הולך וגדל שצריך למצוא דרך להציל אותו מתרבות של קצבאות, השתמטות ובערות. יש בית משפט עליון שצריך לשמור עליו, כנסת שצריך לחזק אותה מול הכח הלא פרופורציונלי של הממשלה, וגם ציבור רחב שמרגיש מודר ולא מיוצג וחייבים להקשיב לציבור הזה ולאפשר לו ייצוג ראוי. התיקון של כל הבעיות העמוקות האלה של החברה והמדינה שלנו תלוי במידת המעורבות של כל אחד ואחת מאתנו. מעורבות, היא הדרך שלנו כאזרחים להבטיח שהבית שלנו המשותף לא יתמוטט. שהסדקים שלו יקבלו טיפול שורש, לא טיוח חלקי וכסת"ח, אלא פתרונות יציבים.

אם קשה לכם עם הקנאות ושנאת החינם, הגבירו אהבת חינם ומתינות בישראל. לא חייבים להיגרר לכל ויכוח אלים ברשת או בווצאפ. לא חייבים להתרגש מכל צעקה של קיצוני זה או אחר. היו מעורבים. אהבת חינם ומתינות נוצרת כשאנשים פרגמטיים וממלכתיים נכנסים לתוך המערכת הציבורית ומשנים אותה מבפנים. אין קיצורי דרך. אין תיקון אינסטנט.

אבותנו ואימותנו עלו לארץ הזאת כשבליבם חלום בן 2000 שנה. חלום על ארץ ציון וירושלים. הם עלו בנפש הומיה. עלו ועשו. הקימו מפעלים, בתי ספר, ישובים, שירותי רווחה ובריאות, תיאטרון, סינמה ובתי כנסת. הם עיצבו את ישראל שחלקנו גדלנו בה, ושכולנו נהנים ממנה היום, אפילו שלפעמים אנחנו שוכחים מכמה דברים אנחנו נהנים. אנחנו שוכחים כמה טוב יש בישראל. כמה אנשים טובים, כמה התנדבות, יש פה אלפי אנשים שתורמים כליות לאחרים, ומאות שטסים על טוסטוסים עם ערכות עזרה ראשונה לזירות של תאונות דרכים, או לשמח זקנים עריריים, או ידידים שמתקנים לך פנצ'ר כשאתה נתקע.

יש לנו חוב של כבוד למי שמסרו נפשם על המקום הזה. ויש לנו חוב של כבוד לכל מי שבנו אותו.

להמשיך את הדרך שלהם. לתקן פה מה שצריך. לבנות עוד ועוד קומות. ולא לתת לייאוש ולצער ולעצב לנצח.

עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים. קול חתן וקול כלה. קול ששון וקול שמחה.

חג עצמאות שמח.

* מילים בטקס המעבר שבין זיכרון לעצמאות, מגן אברהם, עומר תשפ"ג.