מוות של ילדה. לעצור לרגע.

טרוריסט נכנס לבית של משפחה, ורצח ילדה בת 13.

אני חושב שצריך לעצור כאן. בלי פרשנויות, בלי תיאורי זוועה, די במשפט הזה הבודד. בלי לספר מאיפה הוא נכנס ואיך כיתת הכוננות ופרשננו הצבאי ופרשננו המדיני. ובלי לכפות את תפישות העולם שלנו, הפוליטיות, על הסיטואציה. זה נוח מדי, קל מדי לברוח לשם. “כל הערבים כאלה וצריך להכנס בהם”, ואז תמונת העולם מסתדרת, הכל בקופסאות המוכרות. “הוא היה מתוסכל עד טירוף מהכיבוש ולכן חייבים הסכם מדיני ושלום דחוף”. גם זו קופסא שמסדרת לכל מיני אנשים את תמונת העולם. המוות הנושא הזה נכנס לתוך ההסברים ותפישת העולם, עוד אחד ברצף של פעולות ותגובות נפשיות אוטומטיות.

אני לא רוצה להגיב לזה אוטומטית. לא רוצה לסדר את העולם ולעבור לסדר היום. תנו לילדה הזאת רגע אחד שבו היא בתאדם לפני שאתם הופכים אותה לקורבן פוליטי, לטיעון, לדמות שמייצגת משהו. הלל אריאל, ילדה בת 13 בחופשת הקיץ בביתה שבקרית ארבע, נרצחה.

עיצרו לרגע. קחו נשימה. הורידו את האצבעות מהמקלדת לפני שאתם יורים קלישאות פוליטיות באוטומט. הביטו במעשה בעיניים אנושיות, רחומות, בלי משקפיים של מסקנות, בלי קדימה דחפורים או קדימה תהליך מדיני.