נפש אחת

בראשית היתה פוס. פוס זה אור ביוונית. אימצתי אותה 3 ימים אחרי שההורים שלי נסעו ללאריסה שביוון, למספר שנים, והבית נהיה לי קצת ריק. פוס היתה כלבת רחוב שהסתובבה פה בשכונה עד שגלית הצלמת ואמא שלה עליה השלום הכניסו אותה הביתה למספר שבועות של אומנה, כדי לחפש לה בית. צביקה הקירח החמוד שידך בינינו, ומאז פוס ואני זה סיפור אהבה.

מכיוון שלא טוב היות הכלבה לבדה, ואני הייתי הרבה שעות מחוץ לבית בהייטק, אימצנו את גוצ’ה, שהיה גור בובתי עם פוטנציאל של מתאבק גיאורגי אלוף. גוצ’ה היה כלב מדהים ועדין שצמח למימדים אדירים, והתגלה כיצור מבריק עם יכולות למידה יוצאות דופן (בדגש על “איך פותחים את השער של הגינה ויוצאים לטיולים עצמאיים בשכונה”).ולא שהכל היה תפוחים ושושנים – לפוס לקח הרבה זמן לקבל את גוצ’ה, והיא זיהתה בו פוטנציאל שלילי ודומיננטי מההתחלה – הוא היה ענק בפוטנציה, וכל הזמן ניסה לשחק איתה ולהתגרות בה כגור. גם לי לא היה קל כי בכל בוקר הוא היה משאיר לי יציקה או שלולית זהובה איפשהו בחדר, ואפילו חשבתי למצוא לו בית אחר, אבל אח שלי התעקש עליו וגוצ’ה נשאר, וזכינו שיהיה בחיינו עד שעבר לעולם שכולו טוב בתאונה מבעסת. קברנו אותו ביער ממש מול הבית, כמו כפריים פרובינציאליים טובים, שאוהבים לשמור גם על המתים שלהם קרובים.

אחרי גוצ’ה פוס היתה לבדה זמן מה, וגם לנו לא היה קל להחליף אותו. אבל עם הזמן, הרגשתי שהיא מתחילה לדעוך, נהיית אפאטית, ובקיצור, למרות שהיא לא התלהבה ממנו בהתחלה ואפילו דיי סבלה, כנראה היא התגעגעה למשחקים המשותפים שלהם ולנוכחות שלו בחייה, עד כדי דכאון. היא המשיכה לאכול, ויצאה איתי לטיולים, אבל משהו בה היה כבוי. לא טוב היות הכלבה לבדה.

אז יום אחד אריק ואני הלכנו לצער בעלי חיים חיפה עם פוס, ואחרי שעברנו את כל הכלבים שהיו שם, וכמעט הרמנו ידיים, אריק זיהה את באצי בתוך אחד הכלובים, וקרא לי “בוא, בוא רגע”, וביקש שיוציאו אותו החוצה ואמר – זהו. אותו אנחנו ניקח. אני לא הבנתי מה הוא מצא בו, בכלב השחור הזה עם הכתמים, אבל אריק ראה בו משהו, או הרגיש. באצי היה כלב גדול וצעיר בכלוב של כלבים חזקים ודומיננטיים. מסתבר שהוא היה בצער בעלי חיים שנה לפני שאמצנו אותו, ושהוא נולד בפברואר 2012 בערך. במודעה שהם פרסמו באינטרנט גילינו שהוא נמצא משוטט בנשר, ושקראו לו “קאשיו”. עוד הם רשמו שם בצער בעלי חיים, שהוא אוהב להתפנק, ולרוץ, ושהוא צריך בית עם גינה וטיולים ארוכים. גיליתי את המודעה הזאת לפני שבועיים, וריגש אותי לראות שבאצי מצא בית עם גינה, שיוצאים ממנו לטיולים ארוכים, ושהוא בעצם חזר לנשר, שבה מצאו אותו משוטט כגור-תינוק.

באצי אצלנו כבר מעל שלוש שנים. הוא כלב רגיש ועדין (שנשפך אחרי 3.2 ק”מ הליכה בממוצע ומתחיל להגרר). יש בו רצון בלתי נדלה לקבל ליטופים וחיבוקים, אולי כפיצוי על אותה תקופה במכלאה ואולי כפיצוי על נטישה שחווה כגור – אבל כל מי שמכיר אותו מתאהב בו מיד. בגינת הכלבים השכונתית יש ילדה בת 4 שבאה במיוחד עם אחיה כדי לחבק וללטף את באצי. היא תמיד שואלת אותי באיזה ימים אני אגיע לגינה, כדי שתוכל לראות אותו, וודאי היתה מאמצת אותו הביתה אם אבא שלה היה מרשה (ואם אנחנו היינו מוכנים לוותר). אי אפשר לסיים פוסט כזה בלי לומר, שלכלבים יש נשמה, ושכל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם מלא, ושאם אין לכם כלב חבר בבית, זה הזמן לאמץ. לא רק כי זו מצווה, אלא כי הוא מכניס לחיים המון המון אושר ושמחה ותקווה. יש איי שם כלב חמוד וטוב, עם נשמה, מהגזע הכי טוב שיש (“כלב שלא היה לו בית ובאו אנשים טובים ואימצו אותו”), שמחכה להיות השותף שלכם ולאהוב אתכם מכל הלב.