צמיחה

אני יושב בחצר וממרקר נקודות חשובות לקראת המבחן הגדול של יום שני. הרבה חומר יש שם, הרבה ידיעות ותאריכים לזכור. מצד אחד אני לא מפחד מזה, ומצד שני, צריך לקרוא ולשנן ולחזור ולקרוא. פוס יושבת לצידי, שבעה ומרוצה, ואחרי שהיא מסיימת ללקק ולנקות את עצמה, היא מלקקת לי את כף הרגל. זו הדרך שלה לומר “אני אוהבת אותך”.

השבועות האלה הם זמן ביניים שיש בו עומס בגלל קורסי הקיץ וחובות קורסי האביב, ויש בו התרגשות וחשיפה ועבודה רבה בגלל הליווי הרוחני, ויש בו נשר צפונית, עם אוריינטציה ירושלמית חזקה. אני מנסה להקשיב לפעימות הלב כשאני בדרכים, והוא מבקש בעיקר שלווה ובית. כלב נובח עכשיו רחוק מכאן, ומישהו עושה על האש וניחוח הבשר הצלוי עולה מחצרו ומעיר בי רעב חייתי. אני מושל בעצמי. כבר חמישה חודשים בערך שלא נגעתי בבשר ואני שלם עם הבחירה הזו.

הליווי הרוחני מעדן אותי. הופך אותי לאדם קשוב יותר, מתון יותר, כזה שלא רץ למצוא פתרונות אלא מתמקד בנוכחות, בהאזנה. בין שתיקה לשתיקה, אני זוכר שכבר 10 שנים ללבנון השניה, והטקסטים שמתייחסים למלחמה הזאת אני בוהה בהם ומנסה להבין מה הקשר שלהם בכלל למלחמה. אנשים כותבים את עצמם לעצמם. אני מנסה לשתוק. זה תרגול במתינות. גם מה שכותבים על המחאה החברתית, כרגיל, מראיינים עסקני מגזר שלישי, מספרים שוב את הסיפור של רוטשילד פינת הבימה, כאילו לא למדו כלום מהכשלונות הפוליטיים כלכליים של 5 השנים שעברו מאז. מוטב שאשתוק. לא בא לי להיות מריר. פריפריאלי מהשולה. שולתי. הרי היתה מחאה אחרת, של עניים, של חסרים, של אלה שאין להם. חסרי בית ושיניים שעמדו בתור למלא אוכל בקופסאות פלסטיק במטבח המאהל שהפך לבית תמחוי זוטא. הרי היתה מחאה יהודית ערבית משותפת של אזרחים שרק רוצים לחיות פה בשלום וברווחה. הרי היה ברור לנו בחיפה, שצדק חברתי לא עוצר בקו הירוק, והיה טבעי שרג’א “הקיצוני” הקומוניסט ינאם על פלסטין ושחרור, כי ברור שעד שלא ישוחרר הפלסטיני מחברון, לא תשוחרר עובדת הקבלן מבאר שבע או המפוטרת הטריה מאינטל חיפה, סליחה, פורשת מרצון לאבטלה מרצון, ברור, היא הרי כל כך רוצה את זה, ורק חכתה להזדמנות לפרוש באופן מוקדם.

גידי אורשר אמר מילים של קוקלוס בריש גליץ. גם זה רעש אני מזכיר לעצמי. גם זה לא נוגע באמת בחיי. גם זה מחולל שנאה שאיני רוצה בחיי. אני נושם עמוק. הוא מסכן האיש הזה. עולמו הפריבילגי מתמוטט והוא מבכה אותו. אני מחפש איך להיות אמפאתי אליו. איפה לרחם על נשמתו האומללה. הרי אדם צועק את שחסר לו. מה חסר לו, לאיש הזה שיש לו מיקרופון פתוח לחרוץ משפט תרבותי בתחנת הרדיו של הצבא? מה כואב לו? גלי צה”ל השעו אותו. בטח השעו אותו. יש דברים שלא אומרים כשהמיקרופון פתוח. אתפלל עבור נשמתו מחר, תפילה פגאנית במיוחד. אולי אשרוף איזה נר אפילו. אולי אסע לקבר רחל לבכות משוררת אנושית דגולה. השיח המזרחי אשכנזי משרת את השלטון במגמת ההפרטה-הפרדה סקטוריאלית שלו, בשיטה הרומית הישנה – הפרד ומשול. המסקנה היא לא שצריך להמנע מהשיח המזרחי אשכנזי, ההיפך. ראוי לעסוק בו ולעשות תיקוני עומק מעמדה של הכרה בשיוויון לא רק בפני החוק אלא גם בשיוויון בפני התקציב, בשיוויון הנדרש בבתי המשפט, בתחנות המוסיקה, בתקצוב התזמורות והתיאטראות ועוד. אבל השיח הזה של “היא אמרה לו” ו-“הם אמרו לה בתגובה” ו-“הוא צייץ” ו-“ההוא הגיב” – הוא שיח צהוב, נמוך, עלוב, של תוכנית ריאליטי. הוא שיח קלקול ולא שיח תיקון. הוא שיח של שפיכת מיי אפסיים ברשות הרבים, במקום שיח של הקמת מכון טיהור.