קיצאת יאוואנית

הקליקו כאן כדי להכנס לקצב

קורים אותו באביס קמאנדזידס, וקורים אותו ולא קוראים לו כי ככה אומרים השאלוניקאים במבטאם הייחודי. הוא בא במקור מהעיר דפני שבצפון יוון, קרוב לגבול המאקדוני ולא רחוק משאלוניקי. האזור כולו היה תחת השלטון העות’ומאני (או הכיבוש הטורקי אם תשאלו אותי), וספג את המוסיקה, התרבות, הריחות והטעמים של האמפריה המזרחית. סבא רבא של סחבק, למשל, מצולם בתמונה ישנה שחורה לבנה כשהוא חובש תרבוש אדום.

הפליטים שהגיעו ליוון התקשו מאוד להקלט, לא רק בשל עוניים, אלא גם בשל הבדלים תרבותיים שהתבטאו בין השאר בניב שלהם, בהגיה שלהם את היוונית. יש סרט יווני מצוין על הסיפור הזה בשם “אהבה פלפל וקינמון” או “מטבח פוליטימטבח עירוני” (POLITIKI KOUZINA), על קשיי ההתמודדות של משפחה שהגרה מהעיר (ביוונית “הי-פולי” – ה-עיר), שהיא כמובן קונסטנטינופוליס, בירת האמפריה הביזאנטית, שגם שמה נגזר מקונסטנטין + פוליס, שהיא אותה העיר-מדינה המוכרת לנו משיעורי ההיסטוריה. בסרט שם, אם הגיבור אומרת “הטורקים התייחסו אלינו כאל יוונים, והיוונים התיחסו אלינו כאל טורקים”. אממה, רכוש אפשר לקחת, ואדמה ועניינים חומריים, אבל מוסיקה ותרבות קצת יותר קשה להכחיד, והצלילים המזרחיים של אותה יוונות קדומה, חלחלו אל המיינסטרים היווני, מתוך מחששות העניים שצמחו בקרבת מחנות הפליטים של המגורשים, שמזכירים מאוד מועדונים טורקיים קטנים – עם נרגילות מלאות (בחשיש), רקדנית בטן, כינור, עוד וקלארינט (הבוזוקי התפתח מאוחר יותר, ונחשב בראשית כלי בזוי של עבריינים. בגלל זה גם לי לא הסכימו לקנות בוזוקי כילד וכנער). תיאור סימלי טוב של קורות אותם הימים נתן קוסטאס פריס (COSTAS FERIS) במחזה שלו “רבטיקו“, שעובד אחר כך לסרט לא קל ומרתק בפני עצמו (מתוכו תזהו ודאי את “שיר השיירה” העוסק במקור במלחמת העצמאות היוונית וגירוש המלך הגרמני הזר שהומלך ע”י האצולה האירופית).

הרכב רבטיקו קלאסי. עניים בחליפות, באגלמה (בוזוקי פצפון), גיטרה, פסנתר, מנדולינה ותוף מרים

למושיקה הזאת היו הרבה גוונים, והיא מזכירה הרבה פעמים מושיקה כורדית או מצרית, אולי אפשר לקרוא לה “מושיקה עות’ומאנית”, רק בגלל הדומיננטיות של האימפריה ההיא, ובעיקר כי כנראה נדידות וחילופי צלילים היו ענין שבשגרה במזרח התיכון. אם הזכרנו כורדים, או ארמנים, אז ברור שבאותן שיטות גירוש ממש הטורקים “טיהרו אתנית” גם את החלקים המזרחיים של טורקיה דהיום, ומדי פעם יש איזה פיצוץ באיסטנבול שמרפרר לטיהור ההוא. עם השנים, המוסיקה ההיא, ובעיקר הגלגול האורבני שלה, האתונאי, המכונה “רבטיקו”, נפוצה עם הפזורה היוונית המודרנית (שהיהודים הם חלק ממנה) לאוסטרליה, גרמניה, ארה”ב וגם לישראל הצעירה. היא אחד הבסיסים המשמעותיים של הפופ הישראלי המזרחי המוכר לנו היום, בתבנית השיר, בקצב בכלים ובסלסולים. ביום שלישי הקרוב יש הרצאה של עודד ארז, מוסיקולוג שאיני מכיר, באנה-לולו ביפו, על “30 השנים הראשונות של המוסיקה היוונית בישראל“. אאל”ט הוא כתב על הנשוא את עבודת הדוקטורט שלו. אם אצליח, אני מקווה שאגיע להרצאה הזו. חוץ מזה, הבטחתי לכם איקצת מושיקה יאוואנית בבלוגס הדז’ס.  תהנו 🙂